akavitalkeren@gmail.com

השארת הודעה מהירה

מאפייני תת- השיטה באומנות לחימה יהודית מסורתית

אודות אומנות לחימה יהודית מסורתית

חלק 1

מהם השיטות המקבילות המרכיבות את אומנות לחימה יהודית מסורתית?

אומנות לחימה יהודית מסורתית ,התפתחה במהלך מחקר יסודי ומעמיק אודות אומנויות הלחימה, המורכבת ממערכת סגנונות ייחודית של מספר סגנונות אומנויות לחימה המוכחים כיעילים ביותר.

אומנות לחימה יהודית מסורתית, מספקת ללוחם במסלול ההכשרה שלו הגנה עצמית מאוזנת יעילה וחכמה, היוצרת את הליבה של כל אומנויות הלחימה.

קראטה שוטוקאן מסורתי-INTERNATIONAL TRADITIONAL KARATE FEDERATION

שוטוקאן (松涛館 , Shotokan) הוא זרם בקארטה שפיתח גיצ'ין פונקושי (1868-1957). שם העט של פונאקושי איתו חתם על שיריו היה "שוטו" שפרושו "גלי אורן" (התנועה של מחטי עץ האורן ברוח), בעוד משמעות המילה "קאן" היא "בית", השם "שוטוקאן" נכתב בידיי תלמידיו על שלט מעל הכניסה למקום בו פונאקושי אימן את תלמידיו. פונאקושי הביא 'רשמית' את הקראטה מאוקינווה ליפן עצמה, למרות שהיו מאמנים מאוקינווה שלימדו קארטה ביפן לפניו.

סמל השוטוקאן, טיגריס חסום במעגל, מסמל את העצמה האדירה והפראית בה מחזיק הלוחם עצמה המרוסנת ונמצאת בשליטה (מעגל), ומשוחררת אך ורק בעתות צרה.

מקורות

מאסטר פונאקושי התאמן בשני הסגנונות הפופולריים של קארטה האוקינאווי באותה תקופה: שוריי-ריו (Shoeri-Ryu) ושורין -ריו (Shorin-Ryu). אחרי שנים של אימונים בשני הסגנונות, הגיע פונאקושי לתובנה חדשה בקשר לאמנויות לחימה.

מאסטר פונאקושי שילב ושיפר את שני הסגנונות לתוך סגנון חדש ה"שוטוקאן", אף על פי שפונאקושי עצמו קרא לשיטה שלו בפשטות "קארטה" ("יד ריקה"). הקראטה שהוא העביר לתלמידיו הושפע משינויים שביצע אנקו איטוסו (Anko Itosu), ביניהם סדרת הקאטות "היאן".

בתוכנית הלימודים שלו, שינה פונאקושי את שמות הקאטות בניסיון להפוך את השמות מאוקינווה לשמות יפניים יותר. במקרים מסוימים שונו גם צעדים בקאטות עצמן, שנלקחו כאמור משוריי-ריו ומשורין-ריו והובאו אל תוך השוטוקאן. דוגמה לשינוי בקאטה ניתן לראות ב-"ניג'ושיהו" בה נוספו בעיטות צדדיות. כמו כן, ישנן קאטות שמקורן רחוק ועתיק, כמו "שינטה", שככל הידוע, מקורה נמצא הרחק בפורמה סינית ממאה מוקדמת הרבה יותר.

על מנת להבין טוב יותר את הכתוב בערך זה, ניתן להיעזר ברשימת המונחים המקובלים שלהלן.

מונח אנגלית קאנג'י משמעות
קראטה Karate 空手 אמנות לחימה יפנית (מילולית: יד ריקה)
קראטקא KarateKa 空手家 אדם המתאמן בקראטה
דו Do דרך
דוג'ו Dojo 道場 המכון בו מתאמנים (מילולית: המקום של הדרך)
שיהאן Shihan 師範 מאמן בכיר
סנסיי Sensei 先生 מאמן/מורה
סנפאי Senpai 先輩 תלמיד בכיר
גי Gi 衣 או 着 תלבושת
קיו Kyu דרגות מתחת לחגורה שחורה ,בספירה יורדת מקיו 9 (חגורה לבנה) לקיו 1 (חגורה חומה)
דאן Dan דרגות החל מחגורה שחורה ומעלה (חגורה שחורה שווה לדאן 1)
ריי Rei קידה
אוס Osu 押忍 הכרה (משמש כמעין הצדעה)
יוי Yoi 用意 התכוננו (בציווי)
האג'ימה Hajime 始め התחילו (בציווי)
יאמה Yame 止め עצרו (בציווי)
מוואטה Mawatte 回って הסתובבו (בציווי)
נראנדה Narande 並んで הסתדרו בשורה (בציווי)
קיהון Kihon 基本 בסיס
קאטה Kata 型 או 形 סדרת תנועות ידועות מראש (בדרך כלל 20-40) המדמות קרב עם יריב דמיוני בשוטוקאן יש 26 קאטות שונות כשעל מנת לקבל חגורה שחורה-דאן 1 יש להבחן על 14 קאטות
קומיטה Kumite 組手 קרב
זאנשין Zanshin 残心 מוכנות נפשית
וואזה Waza טכניקה
אוצ'י Uchi   מכה או מבפנים החוצה
אוקה Uke 受け חסימה
גרי Geri בעיטה
צוקי Tsuki 突き אגרוף
דאצ'י Dachi עמידה

מאפיינים

האימון בדרך כלל מחולק לשלושה חלקים עיקריים: קיהון (בסיס), קומיטה (קרב) וקאטה (תבניות של תנועות). טכניקות השוטוקאן בקיהון מאופיינות בעומק ובעמידות עמוקות המעניקות יציבות, תנועות חזקות ומחזקות את הרגליים. בשוטוקאן לא משתמשים בכוח, כי אם ב"קימה", שהוא המשקל ומרכז הכובד של הגוף, מפני שתנועה הנובעת מהקימה, מנצל את כל משקל הגוף, והיא חזקה מתנועה הנובעת משרירי היד או הרגל בלבד. בקרבות משתמשים באותן עמידות בסיסיות הנלמדות בקיהון, אך עם הזמן נעשים יותר חופשים וגמישים. נאמר כי פונאקושי מצא כי אמנויות לחימה מסורתיות מתמקדות יותר מדי בקרב, והחליט לשים יותר דגש על בריאות, נשימה, שחרור אנרגיה ושליטה יוצאת דופן בגוף ובנפש. ניתן להתייחס לשוטוקאן כאמנות לחימה 'קשה' ומוחצנת'.

לפני שהקים את ה-JKA (התאגדות הקראטה של יפן), מאסטר פונאקושי הניח עשרים עקרונות שלקראטה, שיוצרים את הבסיס של האומנות. בתוך העקרונות הללו, המבוססים על בושידו ועל זן, טמונה הפילוסופיה של השוטוקאן

עשרים העקרונות (בתרגום חופשי)

  • לעולם אין לשכוח: קראטה מתחיל בריי (קידה) ונגמר בריי (ריי משמעו גם כבוד ביפנית).
  • אין התקפה ראשונה בקארטה.
  • קארטה תומך בצדק.
  • תחילה יש להבין את עצמך, ואז להבין את האחרים.
  • האומנות של פיתוח המחשבה חשובה יותר מאשר האומנות של ביצוע הטכניקות.
  • המחשבה צריכה להיות משוחררת.
  • צרה – מקורה ברשלנות.
  • אל תחשוב כי קארטה משתייך רק לדוג'ו.
  • אימון קארטה דורש חיים שלמים.
  • הפוך כל דבר לקראטה, שם טמון הפלא.
  • קארטה אמיתי הוא כמו מים חמים, הוא מתקרר אם לא מקפידים לחמם אותו.
  • אל תחשוב על ניצחון, חשוב על לא להפסיד.
  • סגל את עצמך בהתאם ליריב.
  • תוצאת הקרב תלויה בשליטה אישית.
  • דמיין כי הידיים והרגליים הן חרבות.
  • ברגע שעוזבים את הביטחון שמעניק הבית, ישנם מיליון אויבים.
  • יציבות הן בשביל המתחיל, אחר כך הן תנוחות טבעיות.
  • בצעו את הקאטה נכונה, הקרב האמיתי הוא עניין אחר.
  • אל תשכח את הדינאמיקה של העוצמה, האלסטיות של הגוף והמהירות של הטכניקה.
  • תמיד תהיה טוב ביישום של כל דבר שלמדת.

השפעה על שיטות אחרות

פונאקושי לימד את שיטת הקראטה שלו בדוג'ו שנקרא "שוטוקאן" (ומכאן שם השיטה). בתוך הדוג'ו נוצרה התאחדות שנקראה "שוֹטוֹקאי" ("שוטו" – שם העט של פונאקושי, "קאי" – קבוצה). לאחר מותו של מאסטר פונאקושי בשנת 1957 תלמידיו התפצלו לשתי קבוצות – שוטוקאן ושוטוקאי. עם הזמן השוטוקאי הפכה לשיטה בפני עצמה כאשר שיגרו אגאמי (1912-1981), שהיה תלמיד של פונאקושי והשתייך לשוטוקאי, שינה עקרונות מסוימים בקראטה שלמד מפונאקושי ואת דרכי התרגול שלו.

מאסוטאצו אויאמה (1923-1994), מייסד הקראטה קיוקושינקאי, היה תלמיד של מאסטר פונאקושי. הוא שאב מהשוטוקאן דברים רבים שעזרו לו בבוא העת לפתח שיטה משלו. אויאמה אף הכניס לקיוקושין מספר קאטות של שוטוקאן (עם שינויים קטנים), ביניהן סדרת הקאטות "היאן", שאת שמן החזיר לשם האוקינאווי – "פינאן", קאנקו (דאי) ועוד.

אודות אומנות לחימה יהודית מסורתית

חלק 2

שוטוקאן שאנו מלמדים
על פי דרכו של מאסטר הידטאקה נישיאמה ז"ל

כיום השוטוקאן עודנו סגנון פופולרי, ונלמד באלפי מכונים ברחבי העולם. את השוטוקאן כיום ניתן לאפיין בעזרת המאסטרים הבכירים ביותר שעמדו בראשו.

מאסטר פונאקושי נתן רשות ישירה לצוטומו אושימה להקמת ארגון קראטה בארצות הברית. ארגון ה-SKA (ר"ת: Shotokan Karate of America) אינו ארגון למטרות רווחים, ובמכוניו נלמד קראטה-דו מסורתי בארצות הברית מאז 1955.

הידטאקה נישיאמה זכרונו לברכה (נולד בטוקיו בשנת 1928) החל להתאמן בקנדו בגיל 5 ובג'ודו בגיל 10. בשנת 1943 החל את אימוני השוטוקאן אצל מאסטר גיצ'ין פונאקושי. שלוש שנים מאוחר יותר קיבל את חגורתו השחורה (דאן 1), ובשנת 1948 כבר היה נידאן (דאן 2).
ב-1951 היה בין המייסדים של JKA (ר"ת: Japan Karate Association), ונבחר למועצת המנהלים של הארגון.

נישיאמה, היה בעל דרגת דאן 10, הוא היה בין בכירי השוטוקאן בעולם, והוא אימן בדוג'ו המרכזי בלוס אנג'לס והעביר סמינרים ברחבי העולם אנו כיום באומנות לחימה יהודית מסורתית ממשיכים את דרכו המקצועית בתוכנית הכשרת הלוחמים שלנו, בדרכו המיוחדת!

נישיאמה, שקיבל בשנת 2000 מקיסר יפן אות כבוד מיוחד,
הוא מונה להיות יושב ראש ITKF
(International Traditional Karate Federation)
וגם נשיא AAKF
(ר"ת: American Amateur Karate Federation).

דוג'ו

הדוג'ו (道場) הוא המקום בו מתאמנים בקראטה.
המונח "דוג'ו" מורכב משתי אותיות ופירושו המילולי "הוא המקום של הדרך". בסגנונות רבים ניקיון הדוג'ו בסוף כל אימון נחשב למסורת.

הדוג'ו קון הוא תקנון הדוג'ו, הכללים לפיהם מתנהגים התלמידים. על פי כללים אלה אמורים המתאמנים לנהוג גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. נהוג לומר את הדוג'ו קון בקול במהלך קידת סוף האימון. להלן הנוסח הנפוץ בעולם:

  • Hitotsu. Jinkaku Kansei ni Tsutomuro Koto
    כלל מס' 1 – רדוף אחר שלמות האופי.
  • Hitotsu. Makoto no Michi wo Mamoru Koto
    כלל מס' 1 – הגן על נתיב האמת.
  • Hitotsu. Doryoku no Seishin o Yashinau Koto
    כלל מס' 1 – השקע מאמץ מרבי.
  • Hitotsu. Reigi o Omonzuru Koto
    כלל מס' 1 – כבד את כללי האתיקה.
  • Hitotsu. Kekki no Yu o Imashimuru Koto
    כלל מס' 1 – הישמר מפני אומץ לב נמהר.

החזרה על המונח "כלל מס' 1" אינה טעות, ומסמלת את החשיבות האחידה והעליונה הניתנת לכל אחד מצוי הדוג'ו קון.

שיטת הדירוג

בארגונים רבים אחרים, שאינם נמנים עם ארגון הקראטה המסורתי של אויאמה, שיטת הדירוג היא צבעונית יותר. אמנם שמארגון לארגון וממכון למכון שיטת הדירוג משתנה, אחת השיטות המקובלות ביותר היא:

  • קיו 9 : חגורה לבנה
  • קיו 8 : חגורה צהובה
  • קיו 7 : חגורה כתומה
  • קיו 6 : חגורה ירוקה
  • קיו 5 : חגורה כחולה
  • קיו 4 : חגורה כחולה שנייה / חגורה סגולה
  • קיו 3 עד דרגת קיו 1 : חגורה חומה
  • דאן 1 ומעלה : חגורה שחורה

יש שבוחרים להחליף את חגורתם השחורה לחגורה אדומה-לבנה בהגיעם לדרגת דאן 6 ומעלה

החל מהמחצית השנייה של שנות ה-90, הופיעו בחלק מן המועדונים שלבי ביניים בין חגורות, המיוצגים על ידי חגורות בעלות שני צבעים (לדוגמה צהוב-לבן) או פסים צבעוניים בקצה החגורה.

שלבי הביניים נועדו לתת תחושה של "התקדמות" לתלמידים שממתינים לשלב הדירוג הבא.

קיהון תרגילי בסיס

אחד משלושת סוגי התרגולים הנפוצים ביותר בקראטה, וככל הנראה הנפוץ ביותר, הוא הקיהון (בסיס, יסוד). הקיהון הוא שם כולל לתרגול תנועות, צעדים ותרגילים על פי הוראות והדרכת המאמן. למעשה, ניתן לסווג כל מה שאינו קאטה או קומיטה (קרבות) כקיהון.

לרוב תרגול הקיהון נעשה באופן קבוצתי, ללא תוקף או נתקף, כאשר המאמן מדגים את התרגיל ולאחר מכן מורה על החניכים להתחיל בתרגול. בתרגול הקיהון לומד הקראטקא כיצד לבצע נכונה את התנועות שעומדות בבסיס השיטה: חסימות, גריפות, אגרופים, בעיטות, עמידות ואף קפיצות. בניגוד לקאטה, הקיהון מהווה שם כולל לאימון יסודות ואינו כולל סדרות קבועות מראש. בכל קיהון המאמן בוחר את התרגילים והדגשים במה הוא מעדיף להתרכז. עם זאת, בארגונים רבים קיימות סדרות "קיהון" מקובלות קבועות, אותן מבצע המתאמן בעת המבחן לחגורה הבאה.

מאסטר פונאקושי נהג ללמד את תלמידיו כי שלושת מרכיבי הקראטה אינם "קיהון, קאטה וקומיטה", אלא "קיהון, קיהון וקיהון", זאת על מנת להדגיש את חשיבותם העילאית של יסודות הקראטה, המהווים בסיס הן לקאטה והן לקומיטה (קרבות).

באמצעות תרגול הקיהון יכול הקראטקא לבנות לעצמו בסיס טכני איתן, שכן הוא לומד כיצד לבצע את התנועות הנדרשות בצורה נכונה, מהירה וחזקה (בסדר חשיבות זה). התרגול מפתח את הדיוק, הקוארדינציה ואת הכושר הגופני, מסגל למתרגל דרכי נשימה נכונות ואף דורש ברמות מתקדמות ריכוז מרבי. לעתים, משמש אימון הקיהון לתרגול ושינון תרגילי קרבות בטרם התרגול המעשי בזוגות ("קומיטה"). תרגיל קיהון יכול לכלול תנועה אחת בלבד, לדוגמה אגרוף בהתקדמות (אוי צוקי), ויכול להכיל שרשרת ארוכה של תנועות רבות הכוללות התקדמויות, נסיגות ושינויי זוויות.

דוגמה לסוג קיהון נפוץ הוא ה"שִיהוֹ" (Shi – ארבע, Ho – רוחות, "ארבע הרוחות"). בתרגול מסוג זה נדרשים המתאמנים לבצע רצף תנועות, לרוב אחת עד חמש, למספר כיוונים שונים באמצעות סיבובים ושינויי זווית. כך למשל, בתרגיל "שיהו-גרי", נדרש המתאמן לבצע ארבע בעיטות שונות לארבעה כיוונים שונים, תוך הקפדה על טכניקה נכונה ויציבות.

אגרופים (Tsuki waza)

  • אוי צוקי (אגרוף בהתקדמות)
  • גיאקו צוקי (אגרוף מנוגד)
  • אוּרה צוקי (אגרוף הפוך, "אפרקאט")
  • טאטה צוקי (אגרוף אנכי)

בעיטות (Keri waza)

  • מאי גרי (בעיטה קדמית)
  • יוקו גרי קיאגה (בעיטה צדדית מצליפה)
  • יוקו גרי קקומי (בעיטה צדדית נועצת)
  • אושירו גרי (בעיטה אחורית)
  • היזה גרי (ברכיה)
  • מוואשי גרי (בעיטת מגל)
  • טובי גרי (בעיטת קפיצה)
  • נידאן גרי (בעיטת מאי גרי כפולה )
  • מיקאזוקי גרי (בעיטת ירח,מכה עם כריות כף הרגל)
  • פומיקומי (בעיטת דריכה, מכה עם העקב)

חסימות (Uke waza)

  • אגה אוקה (חסימה עליונה)
  • שוטו אוקה (יד חרב,חסימה מבפנים החוצה)
  • גדאן בראי (חסימת גריפה)
  • ג'וג'י אוקה (חסימה מוצלבת)
  • אודו אוקה (חסימה מאוגרפת פנימית)
  • מורטה אודו אוקה (חסימה מאוגרפת פנימית עם יד תומכת להדיפת יריב או חסימה כנגד בעיטה)
  • טהצ'ואי (הגנת פטיש חיצונית)
  • סותו אוקה (חסימה כלפי פנימה)
  • אוצ'י אוקה (חסימה פנימית)

עמידות (Dachi Waza)

  • זנקוצו דאצ'י (עמידה קדמית)
  • קוקוצו דאצ'י (עמידה אחורית)
  • קיבא דאצ'י (עמידת פָּ‏‏רָ‏ש)
  • נקו אשי דאצ'י (עמידת חתול)
  • יוי (עמידת מוצא בסיסית)

מהלומות (Uchi Waza)

  • אוראקן אוצ'י (מכה עם גב האגרוף)
  • אודה אוצ'י (מכה עם האמה)
  • שוטו אוצ'י (מכת חרב)
  • אמפי (מכה עם המרפק)
  • נוקיטה (יד חנית,מכה עם קצות ארבע האצבעות)                         

    אודות אומנות לחימה יהודית מסורתית

    חלק 3

    קאטה

    הקאטה מתוארת לרוב כסדרת תרגילים קבועים מראש המדמים קרב כנגד יריבים דמיוניים. קאטות משלבות בתוכן אגרופים, בעיטות, גריפות, חסימות, הטלות ועוד. מטרת הקאטה היא לפתח את יכולתו של הלוחם ולתרגל מגוון טכניקות.

    קאטה לא אמורה להיות הופעה, אלא כלי בשביל הקראטה לתרגל טכניקות במלוא העוצמה. יש לבצע את הקאטה בגישה הנכונה, ובהבנה מלאה של כל תנועה ותנועה בקאטה. על המתרגל לדמיין בעיני נפשו את יריבו הדמיוני, ולבצע כל צעד במהירות, הכוח והכוונה הנדרשים, כאילו חייו תלויים בכך.

    זאת ועוד, קיימות אפליקציות קרביות של קאטות הנקראות "אויו-קאטה" או "בונקאי". האפליקציה הקרבית מתרגמת את תנועות הקאטה לתרגילים קרביים המיועדים לתרגול עצמאי או בזוגות (ואף קבוצות). האפליקצייה הקרבית מפרשת, הלכה למעשה, את תרגילי הקאטה, ומאפשרת למתרגל להבין את משמעות תנועותיו.

    לקאטה מיוחסים היבטים בריאותיים רבים, שכן היא תורמת לכושר הגופני, לנשימה נכונה, לשמירה על גמישות ועוד. לעתים מבוצעות הקאטות בצורה איטית ושליווה לצורך הרפיה ומדיטציה.

    בספרו "Karate-Do Kyohan", הבחין פונאקושי בין שתי קבוצות של הקאטות המסורתיות – קאטות מסגנון השוריי-ריו וקאטות מסגנון השורין-ריו. הוא הסביר כי בקאטות של

    שוריי-ריו, הדגש מושם בעיקר על פיתוח הכוח, והן מרשימות בכוחניותן. שלוש קאטות הטקי, כמו גם ג'יטה, הנגטסו וג'יון הן חלק מהקאטות השייכות לקבוצה זו. לעומת זאת, הקאטות של שורין-ריו הן קלילות ומהירות ומאופיינות בתנועות זריזות קדימה ואחורה. בקבוצה זו ניתן למצוא בין היתר את סדרת קאטות ההיאן, בסאי (דאי), קאנקו (דאי), אנפי וגנקאקו.

    בשוטוקאן המסורתי ישנן 19 קאטות, אך ברוב מכוני השוטוקאן נלמדות בפועל 26 קאטות.

    בעברית באנגלית קאנג'י משמעות
    טייקיוקו שודאן Taikyoku shodan 太極初段 צעד התחלתי אולטימטיבי ונהדר
    היאן שודאן Heian shodan 平安初段 מחשבה שלווה – צעד התחלתי
    היאן נידאן Heian nidan 平安二段 מחשבה שלווה – צעד שני
    היאן סאנדאן Heian sandan 平安三段 מחשבה שלווה – צעד שלישי
    היאן יונדאן Heian yondan 平安四段 מחשבה שלווה – צעד רביעי
    היאן גודאן Heian godan 平安五段 מחשבה שלווה – צעד חמישי
    טקי שודאן Tekki shodan 鉄騎初段 רכיבה על סוס – צעד התחלתי
    בסאי (דאי) Bassai dai 披塞大 לחדור למבצר (גדול)
    ג'יון Jion 慈恩 טוב לב ואדיבות\על שם מקדש בודהיסטי
    אנפי Enpi 燕飛 מעוף הסנונית
    קאנקו (דאי) Kanku dai 観空大 להביט אל השמיים (גדול)
    הנגטסו Hangetsu 半月 חצי ירח
    ג'יטה Jitte 十手 עשר ידיים
    גנקאקו Gankaku 岩鶴 עגור על סלע
    טקי נידאן Tekki nidan 鉄騎二段 רכיבה על סוס – צעד שני
    טקי סנדאן Tekki sandan 鉄騎三段 רכיבה על סוס – צעד שלישי
    ניג'ושיהו Nijushiho 二十四步 עשרים וארבעה צעדים
    ג'ין jiin 珍手 אהבת אמת
    סוצ'ין Sochin 壯鎭 כוח שליו
    מייקיו Meikyo 明鏡 מראה בוהקת
    אונסו Unsu 雲手 ידיים בעננים
    בסאי שו Bassai sho 披塞小 לחדור למבצר (קטן)
    צ'ינטה Chinte 珍手 ידיים נדירות (או מבולבלות או משוגעות)
    קאנקו שו Kanku sho 観空小 להביט אל השמיים (קטן)
    וואנקאן Wankan 王冠 כתר המלך
    גוג'ושיהו שו Gojushiho sho 五十四歩小 חמישים וארבעה צעדים (קטן)
    גוג'ושיהו דאי Gojushiho dai 五十四歩大 חמישים וארבעה צעדים (גדול)

    קומיטה קרבות

    התרגול המעשי בקראטה נקרא קומיטה. קיימים סוגי קומיטה רבים המיועדים לרמות שונות: החל מתרגול בסיסי ומתוכנן בעמידה ועד לקרבות חופשיים. עם ההתקדמות בסוגי הקומיטה רמת הקושי עולה, הטכניקה הופכת מסובכת יותר, זמן התגובה מתקצר וכמות המרכיבים המתוכננים פוחתת. ואולם, בכל אחת מהרמות נדרש הקראטקא להפגין רוח לחימה ורצינות, קרי, להשתדל לפגוע ביריב ולבצע את הטכניקות בעוצמה רבה. כל תרגול בזוגות מתחיל ומסתיים בקידה הדדית לאות כבוד לבן הזוג. להלן סוגי הקומיטה בשוטוקאן:

    • תרגול בעמידה- התרגול הבסיסי ביותר של עבודת זוגות מיועד עבור אלו אשר הצטרפו זה עתה ללימודי השוטוקאן. בתרגול זה, הזוגות עומדים במרחק של מספר עשרות סנטימטרים האחד מהשני- טווח של אגרוף או תנועת יד אחרת. בן זוג אחד מבצע התקפות במקום- לרוב אגרופים לפנים ולחזה ובעיטות לבטן, ובן הזוג מבצע את החסימה המתאימה לפי ספירת והוראת המאמן. לעתים עושים שימוש בתרגול מעין זה בעת לימוד תנועה חדשה לצורך המחשת יישומה המעשי.
    • גו-הון קומיטה (קרב 5 צעדים)- בתרגול זה, בן זוג התוקף מודד טווח קרבי ויורד לעמידה קדמית (זנקוצו-דאצ'י). התוקף מכריז בקול רם את סוג ההתקפה: "ג'ודאן", "צ'ודאן" או "מיי-גרי" (בהתאמה- פנים, חזה, בעיטת מיי-גרי) ומחכה לאישורו של בן הזוג המגן. עם קבלת האישור, התוקף מבצע 5 התקפות מהסוג עליו הכריז, והמגן מבצע 5 חסימות זהות, כאשר לאחר התנועה החמישית הוא מגיב באגרוף נגדי (גיאקו-צוקי). לאחר מכן, בני הזוג מתחלפים בתפקידים ולבסוף עוברים לסוג ההתקפה הבא.
    • סאן-בון קומיטה (קרב 3 צעדים)- ההתחלה זהה לגו-הון קומיטה- בן הזוג התוקף מודד טווח קרבי ויורד לעמידה קדמית. אלא שהפעם, התוקף מכריז "סאן-בון", ומחכה לאישורו של בן הזוג המגן. עם קבלת האישור, התוקף מבצע 3 התקפות ל-3 גבהים שונים- פנים, חזה, בטן. המגן מבצע 3 חסימות שונות, כאשר לאחר התנועה השלישית הוא מגיב באגרוף נגדי. לאחר מכן, בני הזוג מתחלפים בתפקידים. יש לבצע 3 סדרות של התרגיל, כלומר, כל בן זוג יבצע בסה"כ 9 חסימות שונות.
    • קיהון איפון קומיטה (קרב צעד אחד)- בתרגול זה, בן הזוג התוקף מודד טווח קרבי ויורד לעמידה קדמית. התוקף מכריז בקול רם את סוג ההתקפה, מחכה לאישור, ומבצע אותה. בן הזוג המגן חופשי ורשאי לבצע כל חסימה ותגובה שנראית נכונה בעיניו. בן הזוג התוקף מבצע 5-6 התקפות שונות. לאחר מכן, בני הזוג מתחלפים בתפקידים. בתרגול זה נבחנת הנחישות של התוקף וההבנה הקרבית של המגן. בן הזוג המגן נדרש להציג חסימה יעילה ותגובה המתאימה למצב בו נמצאים בני הזוג בסיום ההתקפה- לדוגמה, אם בסיום החסימה התוקף קרוב למגן, אין טעם להגיב בבעיטה שכן הטווח אינו מספיק.
    • קהאשי קומיטה- בתרגול זה מבצעים בני הזוג מספר תרגילים קרביים מתוכננים מראש. התרגילים מתחילים מעמידה טבעית (שיזנטאי) וכוללים התקפות הדדיות, כך שהתוקף הופך למותקף ולהפך. תרגיל זה קרוב יותר לקרב חופשי, שבו היוזמה אינה של צד אחד בלבד, כמו בתרגולים הקודמים.
    • ג'ו איפון קומיטה (קרב חופשי, התקפה אחת)- תרגול זה מתנהל בדומה לקיהון איפון קומיטה אלא שבמקום עמידות סטטיות התרגול מתבצע בניתורים ותנועה רציפה. בני הזוג רשאים לנוע, לשנות עמדות, זוויות ומקצבים ולמעשה לקיים תנועה של קרב אמיתי. בן הזוג התוקף מכריז על סוג ההתקפה ומבצע אותה מבלי לחכות לאישור. בן הזוג המגן יבצע חסימה ותגובה תוך התחשבות בכל התנאים הקרביים הנוצרים. בן הזוג התוקף מבצע 5-6 התקפות שונות ולאחר מכן בני הזוג מתחלפים בתפקידים. למעשה, תרגול זה הנו קרב חופשי, למעט העובדה שהוא נגמר אחרי התקפה בודדת.
    • ג'ו קומיטה (קרב חופשי)- קרב חופשי, בני הזוג רשאים לבצע כל סוג ורצף של התקפות וחסימות באופן חופשי, ללא הכרזה. בשונה מסגנונות מגע-מלא (Full Contact), הקרבות בשוטוקאן מאופיינים במרחקים קרביים גדולים יחסית בין בני הזוג, רצפי התקפות והתרחקות. בנוסף, הפגיעה בגוף היריב מבוצעת באופן מבוקר (Point Sparring), כך שניתן לתקוף מגוון רב של מטרות ללא צורך בשימוש בכפפות או ציוד הגנה.

    ג'ודו מסורתי.

    ג'ודו (ביפנית: ג'ו – רכה, דו – דרך (柔道)) היא אמנות לחימה מודרנית (גנדאי בודו) בעלת אופי ספורטיבי שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. אדם המתאמן בג'ודו נקרא ג'ודוקא.

    רקע

    בימי הביניים יפן התנהלה בצורה פיאודלית, ומקצוע הוראת הלחימה, כמו כל המקצועות בחברה כזאת הועבר מאב לבן והגיע לרמות פיתוח גבוהות מאוד. למאסטרים בתחום הוראת הלחימה היה תפקיד חשוב בהוראת הסמוראים. עם פריצת שערי יפן על ידי האמריקאים הפכה יפן תוך שנים ספורות לחברה מודרנית, שבה למעשה למקצוע הוראת הלחימה של יפן הקלאסית לא היה מקום. כתוצאה מכך חלק גדול של מקצועות הלחימה נזנח ונשכח, אבל חלק מאמנויות הלחימה הצליחו להשתמר על ידי הפיכתם לאומנות אותה ניתן ללמד לקהל הרחב במתכונת המודרנית המקובלת היום. ג'ודו פותח בכוונה להפוך אותו לספורט. לשם כך קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו (הקרויות בשם הכולל ג'ו ג'יטסו), הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות (כגון בעיטות, אגרופים), שיקלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להילחם בכל הכוח בלא להיפצע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.

    הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסאלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימאלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.

                                               

    אודות אומנות לחימה יהודית מסורתית

    חלק 4

    איקידו מסורתי.

    אייקידו (ביפנית: 合気道 בתרגום חופשי – "הדרך להרמוניה עם האנרגיה") היא אמנות לחימה יפנית אשר פותחה על ידי מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה (植芝盛平) המכונה "אוֹ סֶנסֶאי" (大先生, המורה הגדול) בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20. אואשיבה פיתח את האייקידו בהתבסס על אמנויות לחימה יפניות קלאסיות שונות בהן התמחה.

    האייקידו הוא לא רק אמנות לחימה, אלא גם דרך חיים ופילוסופיה חברתית שוחרת שלום. מטרתו של האייקידוֹ‏קה
    (מי שמתרגל אייקידו) היא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמו תוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף. האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם. רוב הטכניקות באייקידו מסתיימות בריתוק התוקף על הקרקע, או בהטלתו, ודורשות מהמבצע אותן יצירת איחוד עם כוחו של התוקף.

    מייסד האייקידו תיאר את מהות האייקידו במשפט הבא: "האייקידו הוא דרך להתפתחות גוף ונפש לשם יצירת חברה טובה יותר" את מטרתו של האייקידו הוא סיכם באימרה אשר הוא נהג לכתוב פעמים רבות בקליגרפיה, או לציין בהרצאותיו הרבות בפני תלמידיו: "ניצחון נכון הוא ניצחון על עצמך" (ביפנית: Masakatsu Agatsu 正勝吾勝), הוא עיקרון באייקידו הקובע שניצחון כנגד אדם אחר הוא חסר משמעות. האייקידוקה צריך לנסות לנצח את הפחדים, הקשיים והמגבלות שלו ובעיקר לנצח את תכונותיו השליליות. אפשר גם להבין את העיקרון בצורה פשוטה אף יותר, כאשר אדם מותקף, עליו לנטרל את יריבו, אך להימנע מפגיעה בו ככל האפשר. ברוב המוחלט של סגנונות האייקידו, לא מתקיימות תחרויות, וגם לא מתאמנים בקרבות בהם יש מנצח ומפסיד. עיקר האימון באייקידו הוא התרגול עצמו ולא בדיקת היעילות או הרמה של המתאמן בעזרת קרבות ותחרויות.

    מקורות האייקידו הם באמנויות הלחימה העתיקות של יפן כגון בוג'וטסו, ג'ו ג'וטסו ועוד. אואשיבה התאמן במהלך חייו במספר אמנויות לחימה יפניות עתיקות, ובייחוד באמנות לחימה הנקראת דאיטו-ריו אייקי-ג'וג'וטסו ממנו התפתחה גם אמנות לחימה קוריאנית בשם האפקידו. לקראת סוף שנות העשרים הסגנון של אואשיבה קיבל כיוון ייחודי בעקבות התעניינותו הגוברת בדת האואומוטו. למעשה, השם "אייקידו" הוענק למוריהיי אואשיבה בידי אוניסאבורו דג'וצ'י – אחד ממייסדי האומוטו‏‏, שהיה מורו הרוחני של מוריהיי אואשיבה. בשנת 1926, אואשיבה עזב את מעונו של מורו הרוחני, ויצא בברכתו לטוקיו על מנת ללמד את אמנות הלחימה שלו ואת משנתו. עם צאתו לטוקיו, הגה אוניסאבורו עבור אמנות הלחימה של אואשיבה את השם "אייקידו". האייקידו התפתח לאורך כמה עשרות שנים בידי אואשיבה, ולאחר מותו בשנת 1969, המשיך להתפתח על ידי בנו קישומארו אואשיבה – ממשיך דרכו, ותלמידיו הבכירים. כיום, האייקידו נפוץ במקומות רבים ברחבי העולם, וניתן למצוא זרמים שונים ומגוונים. למרות הגיוון בסגנונות כיום, הרוב המוחלט של סגנונות האייקידו שומר על הגרעין של היעדר תחרויות, הימנעות מפגיעה פיזית בתוקף, והימנעות מנוקשות השרירים בעת ביצוע טכניקות.

    משמעות השם

    משמעות המילה אייקידו:

    • איי (合) – התאמה. היות מתאים למשהו (מקובל להקביל את המילה גם למילה הלועזית הרמוניה).
    • קי (気) – המקבילה היפנית לצ'י הסינית, אין הגדרה ברורה למונח זה אך מקובל לתרגם אותו כ"אנרגיה".
    • דו (道) – המקבילה היפנית ל"דאו" או "טאו". בתרגום חופשי המילה היא "דרך". במובן של דרך חיים או "דרך" במובן של שיטה.

    את המילה במלואה אפשר לתרגם: "הדרך לפעולה מתאימה" או כאמור הדרך להרמוניה עם האנרגיה.

    היסטוריה

    האייקידו נוצר על ידי מוריהי אואשיבה, אשר נולד בטנבה שביפן ב-12 בדצמבר 1883, ומת ב-26 באפריל 1969. בקרב העוסקים באייקידו נקרא אואשיבה "או סנסאי", המורה הגדול. אואשיבה ראה באייקידו סינתזה של אימוני הלחימה שלו וביטוי לפילוסופיה האישית שלו של שלום עולמי ופיוס. האייקידו התפתח בתקופת חייו של אואשיאבה וממשיך להתפתח עד היום והפך לקשת רחבה של סגנונות שונים וגישות אישיות של אמני לחימה ברחבי העולם.

    אייקידו הגיע למערב לראשנה בשנת 1951 דרך צרפת, כאשר ספורטאי אייקידו הדגימו אותו למתאמני ג'ודו. בשנת 1953 קואיצ'י טוהיי הגיע להוואי ובהמשך לארצות הברית. סטיבן סיגל שהוא בעצמו בעל דן 8 באייקידו תרם רבות להרחבת הידע על אייקידו.

    התפתחות ראשונית

    אואשיבה החל לפתח את האייקידו בשלהי שנות העשרים ושנות השלושים של המאה העשרים. הוא פיתח את האייקידו דרך הכלאה של אמנויות הלחימה העתיקות אותן למד. אמנות הלחימה העיקרית עליה בנוי האייקידו היא הדאיטו-ריו אייקי-ג'ו ג'וטסו אותה אואשיבה למד ישירות מהמורה הראשי של השיטה באותה תקופה, טקדה סוקקו. בנוסף, נודע כי אואשיבה למד ב-1901 גם טנג'ין שיניו-ריו עם טוזווה טוקוסבורו בטוקיו; מ-1903 עד 1908 למד גם יגיו שינגן-ריו עם נקאי מסקטסו, בסקאי; וב-1911 למד ג'ודו עם קיושי טקגי בטנבה.

    אמנות הלחימה העתיקות של יפן, ובעיקר הדאיטו-ריו הם המשפיעים הטכניים העיקריים על האייקידו. יחד עם טכניקות בריחי מפרקים והטלות בידיים ריקות, אואשיבה שילב באייקידו גם תנועות אימון בעזרת נשק, כמו אלו המיועדות לחנית (יָארִי), למטה (ג'וֹ), פגיון, ולעתים גם לרובה מכודן (ג'וּקֶן). כמו כן, האייקידו שואב חלק מהמבנה הטכני שלו מאמנות החרב (קנג'וטסו).

    ב-1912, עבר אואשיבה להוקאידו, וב-1915, החל ללמוד דאיטו-ריו יחד עם טקדה סוקקו. למרות שקִשרו הרשמי עם הדייטו-ריו נמשך עד שנת 1937, החל אואשיבה להתרחק מטקדה ומהדאיטו-ריו כבר במחצית השנייה של שנות השלושים. באותה התקופה, התייחס אואשיבה לאמנות הלחימה שלו כ"איקי בודו". כאמור, השם "אייקידו" נהגה בשנת 1926 על ידי אוניסאבורו דג'וצ'י (מורו הרוחני של אואשיבה). השם "אייקידו" הפך לשמה הרשמי של אמנות הלחימה ב-1942.

    צורת האימון

    בדומה לרוב אמנויות הלחימה היפניות, האימון באייקידו כולל פן פיזי ופן מנטלי. הפן הפיזי של האימון הוא שיפור הכושר הכללי והגמישות, לצד עבודה עם טכניקות והתקפות מסוימות. כיוון שטכניקות רבות מסתיימות בהטלה, התלמידים לומדים בשלבים הראשונים כיצד ליפול ולהתגלגל מבלי לפגוע בעצמם. בשלבים מתקדמים יותר לומדים התלמידים להתגונן בצורה חופשית מסוגים שונים של התקפות, וכן להתגונן מפני מספר תוקפים. בחלק מסגנונות האייקידו יש שימוש גם בכלי נשק מסורתיים מעץ – חרב (בוקן), מקל (ג'וֹ‏) ופגיון (טָ‏אנְטוֹ‏), ברוב השיטות האימון בנשק מסורתי עוזר לאייקידוקה להטמיע תנועה נכונה באייקידו, ואינו מטרה בפני עצמו.

    האימון הפיזי

    כושר גופני: באייקידו נהוג לעבוד בעיקר על גמישות, קואורדינציה, סיבולת לב ריאה ולעתים גם זריזות. כמעט אף פעם אין דגש על שיפור הכוח, שכן האייקידו מלמד שלא להשתמש בכוח. האימון הפיזי באייקידו דומה מאד לאימון ביוגה, אימון שמטרתו לשלוט בכל הגוף בצורה יותר טובה, ולאו דווקא לחטב אותו. רוב האימונים מתחילים בחימום שהוא בחלקו התמתחויות ותרגילי גמישות, וחלקו תרגילי אייקידו ליחידים, תרגילים המשפרים את הקואורדינציה ואת השליטה בגוף, וכן את ההבנה לגבי התנועות באייקידו.

    הסיבולת חשובה באייקידו על מנת לשמור על הגוף במצב רגוע גם בעת מאמץ. הקואורדינציה, הגמישות והזריזות משמשות לביצוע טכניקות בקלות. למרות זאת, האייקידו ידוע בהתאמתו לכל אדם בכל מצב בריאותי, מין וגיל.

    עבודה על טכניקה

    רוב העבודה בדוג'ו ("המקום בו מתורגלת הדרך") נעשית בזוגות, והיא עבודה על טכניקה ספציפית. לבני הזוג לאימון שני תפקידים בסיסיים: אוּקֶה וטוֹרי, או "נָאגֶה" (מטיל). האוקה הוא התוקף, ולאחר מכן הוא מוטל או מרותק. הטורי הוא שמבצע את הטכניקה, כלומר המתגונן. המושג "טורי" מתייחס אל זה שמבצע את הטכניקה, בין אם זו טכניקת הטלה או ריתוק, אך במקרה שטורי מבצע טכניקת הטלה, ניתן לכנותו "נָאגֶה". האימון מתנהל כמו קָטָה קצרה, האוקה תוקף בהתקפה מסוימת והטורי מגן בטכניקה מסוימת, לאחר כמה פעמים, התלמידים מתחלפים והאוקה הופך טורי וכיוצא בכך.

    תפקידם של האוקה והטורי/נאגה נחשב לקריטי כדי להתאמן באייקידו. הטורי, בנוסף לביצוע הטכניקה, לומד בעיקר איך להשתלב עם התקפה ולשלוט בתנועה בלי שימוש בכוח. האוקה לומד לשמור על הרמוניה עם הטורי, ולדעת לנוע בגמישות לאן שזה מוביל אותו, מבלי שייגרם נזק לגופו. האוקה מנסה לייצב את גופו, ואילו הטורי צריך בעזרת מיקומו לא לאפשר זאת. באימונים מתקדמים ייתכן והאוקה ינסה להפוך את הטכניקה, לבצע טכניקה כנגד הטכניקה המבוצעת (קאֶשי-ואזה) ולהגיע לשליטה.

    הטכניקות באייקידו מסתיימות לרוב בהטלה או בריתוק. הפעולה של "קבלת הטכניקה" כלומר ממיומנותו של האוקה, נקראת "אוּקֶמִי", אוקמי טוב הוא כזה שמונע מהאוקה כאב או פגיעה במידה הרבה ביותר. גלגול טוב לדוגמה, מחלק את החבטה הפגיעה במזרן בצורה שווה לאורך הזרוע הכתף הגב והרגליים, מבלי לאפשר לחץ רב על אף נקודה, ומבלי שאזורים רגישים כמו הראש והצוואר יגעו ברצפה. מתאמנים רבים במערב סבורים בטעות שמיומנות האוקמי היא רק מיומנות הנפילות והגלגולים, אך למעשה, המושג היפני מתייחס אל כל מערכת התגובות של האוקה כאשר מבוצעת עליו טכניקה.

    לאימון על טכניקות יש ערך כפול, מלבד ההבנה של הטכניקה עצמה, התלמידים לומדים לעבוד על פי עקרונות האייקידו ולרוב הדגש מושם דווקא על כך.

    כדי שהטורי יוכל ללמוד כיצד להגן על עצמו מהתקפה, על האוקה לדעת לתקוף בצורה נכונה, ומסיבה זו האייקידוקא לומד גם להתקיף (למרות שהשקפת העולם של האייקידו, שואפת להימנע ככל האפשר מפגיעה בזולת).

    באופן גס אפשר לחלק את התקיפות באייקידו לאחיזות, דוגמת אחיזה של שתי הידיים על הכתפיים, וחבטות דוגמת אגרוף לחזה. בן החבטות ישנן התקפות הנקראות "אוצ'י" (打ち, uchi) ודומות מאד לחיתוכים בחרב, שכן שחלק ניכר מהטכניקות באייקידו מקורו בהגנה מתוקף חמוש.

    ההגנה מבעיטות נלמדת אף היא, אך מתאמנים רבים נמנעים מתרגול זה, או שהם מתרגלים התמודדות מול בעיטות בשלבים מאוחרים יותר כיוון שהנפילות מטכניקות שכאלה קשות ומסוכנות יותר. כמו כן, בדוג'ואים רבים המתאמנים אינם יודעים לבעוט בצורה נכונה, וגם זו סיבה של חלק מהדוג'ואים להימנע מתרגול זה.

    כמה מהחבטות הבסיסיות הן:

    • שוֹמֶנְאוּצִ'י (正面打ち) חבטה לחזית הראש, מכה אנכית ביד פתוחה המכוונת למצח.
    • יוקומנְאוצ'י (横面打ち) חבטה לצד הראש, לרקה או לצוואר, מכה אלכסונית ביד פתוחה. התוקף עומד בזווית לנתקף כדי לא להיות חשוף לחבטות בעצמו.
    • מונה-צקי (胸突き) אגרוף לחזה.

    כמה אחיזות בסיסיות:

    • קטהטה-דורי (片手取り) – יד אחת אוחזת את גב שורש כף היד.
    • ורוטה-דורי (諸手取り) – שתי ידיים אוחזות ביד אחת.
    • ריוטה-דורי (両手取り) או ריוטה-קטה-טה-דורי (両片手取り) – שתי ידיים אוחזות שתי ידיים, זהה לפעמיים אחיזה של יד אחת.
    • קטה-דורי (肩取り) – יד אחת אוחזת את הכתף. אחיזה של שתי ידיים על שתי הכתפיים נקראת ריוקטה – דורי (両肩取り).

    טכניקות בסיסיות

    באייקידו יש טכניקות רבות, המשתנות בין סגנון לסגנון, עם זאת יש מספר טכניקות בסיסיות שקימות ברוב הסגנונות בצורה די דומה. יש לציין שאם האייקידוקא באמת נתקף, הוא לא אמור להשתמש בטכניקה אחת או אחרת, אלא לפעול על פי רוח האייקידו, כאשר הוא מבין בבריחים ובהטלות, בזכות הטכניקות.

    • איקיו (一教,) – בתרגום: הטכניקה הראשונה; שליטה באוקה והבאתו לרצפה כשיד אחת נמצאת על מרפק והשניי במפרק כף היד, אם יש צורך, היד האוחזת בפרק כף היד לוחצת קלות על עצב הגומד.
    • ניקיו (二教,) – בתרגום: הטכניקה השנייה; בריח על פרק כף היד של היריב, ידו של היריב נהיית דומה לאות האנגלית Z כאשר כף היד נדחפת לכיוון המרפק. טכניקה זו עלולה לגרום לכאב חד אצל האוקה אם היא נעשית שלא כהלכה.
    • סאנקיו (三教) – בתרגום: הטכניקה השלישית; בריח ספירלי, כשהאצבעות מצביעות מטה, וכף היד מסובבת. טורי שולט דרך כף היד של האוקה במרפקו ובכתפו ובכך למעשה טורי מקבל שליטה על כל גופו של האוקה.
    • שיהונאגה (四方投げ,) – הטלה לארבעה כיוונים; היד מקופלת מעל המרפק והטורי יכול להטיל את האוקה לכל כיוון שירצה.
    • קוֹטֵגַאֶשי (小手返し) – הטלה ממפרק כף היד, יכול גם לשמש כבריח על מפרק כף היד.
    • קוֹקיוּנאגה – (呼吸投げ,) הטלה בנשימה; שם כללי למגוון טכניקות אשר בהן מטילים את האוקה תוך דגש על נשימה נכונה אשר מאפשרת לגוף לפעול באופן יעיל ועוצמתי.
    • אירימינאגה – (入身投げ,) – הטלה בכניסה; קבוצת טכניקות בהן הנגה הולך קדימה לכיוון האוקה ומוציא אותו משווי המשקל.
    • טנצ'ינאגה (天地投げ) – הטלת שמיים וארץ; הנאגה שולח יד אחת כלפי מעלה והשניי כלפי מטה ומוציא את יריבו מה"מרכז" שלו. באופן סמלי, מפצל אותו בין שמיים וארץ.

    קיק-בוקס סיני

    סאנשאו/סאנדה (קיק-בוקס – סיני) – כל סוגי הטכניקות רשאים לשלב, כולל הטלות.

    קבודו: לוחמה בכלי נשק עתיקים מסורתיים.

    פירוש השם "קובודו" הוא: דרך/דרכי אומנויות לחימה יהודית / מסורתיות.

    古 – KO, furu(i), Old

    武 – BU, MU, Military

    道 – DO, Way, Path

    מקור אומנות "הריוקיו קובודו" הוא אוקינאווה ובין אומנויות מגוונות אלו נמצאת גם אמנות "כלי נשק צבאיים עתיקים", או בתרגום חופשי יותר "כלי נשק מסורתיים". למעשה הצורך בפיתוח כלים אלו הוא תולדה של האיסור לנשיאת כלי נשק, שהוטל על המקומיים, תחילה ע"י השליט המקומי (שו שין, Sho shin) בשנת 1480 ומאוחר יותר עם כיבוש שבט הסאטסומה (Satsuma) בשנת 1609.

    מאחר והידע באמנויות הלחימה השונות, וביניהן גם הריוקיו קובודו, הועבר בע"פ הרי שקשה מאד להתחקות אחר העובדות לאורך ההיסטוריה. אזכורים אודות העיסוק בריו קיו – קובודו (אמנויות לחימה וכלי נשק אוקינאוויים) ניתן למצוא בכתבים שונים, שירים, ציורים וחפצי אומנות וכן בתיעודים בספרי ההיסטוריה. כבר בראשית המאה ה- 12 עסקו המקומיים ב- "בוג'וטסו" (Bo Jutsu), ו- "יאריבו" (Yaribo). סביר להניח כי עיקר השימוש בכלים אלו היה לצורך הגנה מפני שודדים ולא לצרכים צבאיים של ממש. אינני חושב שהיה בכוחם של האיכרים המקומיים להתמודד מול אנשי צבא מאורגנים ומיומנים המחזיקים בחרבות וכלי נשק עדיפים. עם זאת הרי שכלי נשק אלו, אשר עברו הסבה מכלי בית וכלים חקלאיים לכלי הגנה, שימשו היטב את בעליהם, משהיו אלה מיומנים דיים.

    עוד נציין כי סביר להניח שהעיסוק בריוקיו-קובודו היה נפוץ בעיקר במעמד הלורדים המקומיים "אג'י" (Aji) ומאוחר יותר בקרב המעמדות העליונים. מקורם של חלק מן הכלים היה בסין כמו האגרופן, שעבר טרנספורמציה לגרסה מקומית או המוט הארוך (Kun, Bo). חלק נוסף מן הכלים מקורו כנראה באוקינאווה, כמו הסאי (Sai) או הטינבה (Tinbe) וכנראה שגם הטונפה (Tuifa ,Tunfa). הכלים היו עשויים מחומרי גלם פשוטים וזמינים כגון עץ ומתכת: "אקו" (משוט סירה), "בו" (מוט עץ), "טקו" (אגרופן העשוי מפרסות סוס), "נונצ'אקו" (עשוי גם הוא מאבזרי סוס ובהמות עבודה), "סאי" (כלים חקלאיים), "טויפה" או "טונפה" (ידית כתישה) ועוד כלים שונים, חלקם ידועים יותר וחלקם פחות.

                   

    אודות אומנות לחימה יהודית מסורתית

    חלק 5

    נונצ'קו

    סוגים שונים של נונצ'קו

    נונצ'קו (בסינית: ヌンチャク, נקרא גם נונצ'קס או נונצ'קה) הוא כלי נשק המשמש באמנויות לחימה, אשר מורכב משני מקלות, המחוברים אחד לשני על ידי שרשרת קצרה או חבל קצר.

    היסטוריה

    בעבר שימש הנונצ'קו ככלי חקלאי המשמש לחביטה בגבעולי אורז לשם הפרדת הגרגירים מן הגבעולים, או להצלפה בבהמות השדה. לאחר שבאזור יפן הוחלט איסור על נשיאת כלי נשק בידי האזרחים חיפשו האזרחים כלי נשק חדשים, במטרה להגן על עצמם. ואז השתמשו בכלי הנשק החקלאים שהיו בהישג ידם כמו: טונפה, סאי, קאמה ועוד. בניהם הנונצ'קו .

    השימוש בנונצ'קו

    השימוש בנונצ'קו מתבצע על ידי העברתו מיד ליד תוך אחיזה באחד המוטות כך שהשני יוכל לשמש כאמצעי הגנה/התקפה מול התוקף. ישנן טכניקות נוספות בנונצ'קו אשר מתרחשות כאשר שתי המוטות מוחזקות בשתי הידיים ואפילו שתי המוטות ביד אחת. ניתן להשתמש בשתי נונצ'קות בו זמנית. השימוש בנונצ'קו מלווה בטכניקות רגל או יד מאמנויות לחימה שונות.

    קטאנה-חרב

    קטאנה (katana – 刀) היא חרב ארוכה, אם כי בשפה היפנית המילה היא שם כללי לכל חרב, וגם לסכין.

    כאשר דנים בקטאנה, לרוב הכוונה היא לחרב המסורתית שבה השתמשו הסמוראים: חרב מעוקלת, בעלת להב יחיד וניצב ארוך המאפשר אחיזה בשתי הידיים. בדרך כלל הסמוראים חגרו את הקאטנה יחד עם ואקיזיאשי (חרב יפנית קצרה). שילוב זה של שתי החרבות נקרא "דאישו" (daisho), וייצג את מעמדו החברתי של הסמוראי. הנדן של הקאטנה, נקרא "סאיה" (saya).

    השימוש הרגיל בחרב הוא לחיתוך ושיסוף, אם כי גם דקירות אפשריות. בדרך כלל מחזיקים את הקטאנה בשתי ידיים, אך ניתן להחזיקה גם ביד אחת, וחוגרים אותה כך שהלהב פונה כלפי מעלה. אף על פי שהשימוש המקורי איבד ממשמעותו, קנג'וטסו (אמנות הלחימה בחרבות) התפתח לאמנויות לחימה המתאימות יותר לזמננו. למשל, איאיידו היא אומנות שליפת הקטאנה, וקנדו היא אמנות הלחימה עם חרבות, כיום בעיקר עם שינאי (shinai), חרב במבוק, ובוקן (boken), חרב עץ, ובוגו , מגן גוף וראש. אף על פי כן, קוריו(koryu – האסכולה העתיקה) עדיין מלמדים את השיטות וטכניקות הלחימה מהזמנים הפיאודליים של יפן.

    קטאנות מיוצרות עד היום על ידי אמנים מומחים בתהליכים מסורתיים בני מאות שנים, יצירת קטאנה אחת נמשכת כשישה חודשים. כיום, מחירן של הקטאנות עומד על אלפי עד עשרות אלפי שקלים ליחידה.

    שימוש במקלות לחימה- קנדו (剣道)

    קנדו (剣道) היא אומנות לחימה יפנית במקלות ובחרבות, שפותחה במאה ה-16 כדי לאחד מספר רב של טכניקות שונות. משנת 1975 ואילך הוגדר הרעיון מאחורי הקנדו כ"לחנך את הרוח האנושית על ידי יישום עקרונות הקטאנה". מכאן שקנדו הוא משמעת עצמית, בזמן שטכניקת הלחימה היא קנג'יטסו.

    קנדו נלמד עם "חרבות" העשויות מבמבוק חצוי (הנקראות "שינאי") ומגן גוף וראש ("בוגו"). לעוסקים בקנדו קוראים קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ ("בוקן" או "בוקוטו"), בקאטנה או בבאיאייטו, ובקודאצ'י (חרבות ממתכת – הקאטנה ארוכה, קודאצ'י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקאטנה אבל לא חדה) כדי לתרגל קאטות. בקנדו מודרני יש שני סוגי התקפה – חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר.

    היסטוריה של הקנדו בקצרה

    קנדו, "דרך החרב", כוללת בתוכה את תמצית העקרונות באמנויות לחימה יפניות. מאז ממשלת הסמוראים הקדומה ביותר, במהלך תקופת הקמאקורה (1185-1233), סיוף, ביחד עם רכיבה על סוסים וקשתות, היו עיסוקיהם המלחמתיים העיקריים של השבטים הצבאיים. בתקופה זו, הקנדו התפתח תחת השפעה חזקה של זן בודאיזים. הסמוראי יכול היה להשוות את חוסר החשיבות של חייו בלהט הקרב, מה שהיה נחוץ לניצחון בקרבות יחידניים, לתפיסה הבודהיסטית של אופיה המשלה של ההבדלה בין חיים ומוות.

    אז, לוחמים רבים הגיעו להארה באמצעות אימון בקנדו. הלוחמים הללו יסדו בתי ספר לאימון בקנדו אשר התמשכו מאות שנים, ואשר מעצבים את בסיס האימון בקנדו כיום. שם כל בית ספר מיצג את תמצית ההארה של מקימו. לכן, ה'איטּוֹ-ריוּ' (一刀流; 'בית הספר של החרב היחידה') מרמז על הארתו של המיסד, שכל חיתוכי החרב האפשריים נובעים מ- ונכללים בחיתוך מקורי ויסודי יחיד. ה'מוּטוֹ' (無刀; 'ללא חרב') הוא בית ספר המיצג את הבנתו של יוצרו, יַאמַאוֹקַה טֶשְשוּ, אשר לפיה "אין חרב חוץ מהשכל". ה'מוּנֶן מוּסוֹ ריוּ' (無念無想流; 'ללא מטרה, ללא חשיבה מראש'), באופן דומה, מיצג את ההבנה שתמצית הקנדו מתעלה על תהליך החשיבה המשקפת. תרגילי הקנדו הרשמיים אשר נקבעו לפני מספר מאות שנים, נלמדים היום באמצעות צורות (forms) קבועות, או קאטות (型). האימונים בקנדו, באמצעות חרבות אימון מבמבוק (שינאי) ושריון (בוגו), הונהגו לראשונה

    במאה ה- 18 על ידי נַאגַאנוּמַה שירוֹזַאֶמוֹן קוּניסַאטוֹ (長沼四郎左衛門国郷; 1688-1767). תפיסות כמו 'מושין', או 'ראש נקי ממחשבות', כפי שהתמקצעו בהן פרשני זן, הם הישגים חיוניים לרמה גבוהה של קנדו. 'פודושין', או 'ראש דומם', היא תכונה תפיסתית של האלפודו-מיו-או, אחת מחמשת 'מלכי האור' של בודהיזם שינגוֹן, ואומרת שהסייף לא יכול להיות מולך שולל על ידי אשליות של סכנה, ספק, פחד, או הפתעה, העולים מפעולותיו של יריבו. ב-1920, דאי ניפון בודוקאי אי (大日本武徳会, מפתח קרן אמנויות הלחימה היפנית) שינה את שם האמנות מגֶקיקֶן (撃剣, 'חרב פוגעת') לקנדו.

    לבוש מסורתי

    • בוגו (Bogu) היא מערכת השריון שבה משתמשים באמנות הלחימה קנדו. המערכת מורכבת מארבעה חלקים: מן, קוטה, דו וטרה.
    • מן (Men) – קסדה אשר לובשים על הראש במטרה להגן מחיתוכי פנים או ראש. מתחת למן נמצא הצוקי, המגן על הגרון מהדקירה היחידה המותרת בקנדו, צוקי (דקירה לגרון).
    • קוטה (Kote) – מגני פרק כף היד, מגנים מפני חיתוך פרקי כף היד, קוטה.
    • דו (Do) – מגן החזה והבטן, מגן כנגד חיתוכי הבטן, והחזה, וצדי הגוף – הידארי דו (חיתוך צד שמאל) ומיגי דו (חיתוך צד ימין).
    • טארה (Tare) – מגן החלק התחתון של הגוף. על הטארה כל קנדוקה מרכיב את תג השם שלו ושם הדוג'ו בו הוא מתאמן, לתג זה קוראים זקן (Zekken).

    למרות השם, תלמידי קראטה מתקדמים לומדים גם שימוש בנשק – בדרך כלל נשק מסורתי (קובודו) יפני/אוקינאווי, אבל בקראטה כעקרון נמנע אימון ושימוש בנשק חם לסוגיו.

    נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בכלי הנשק הבאים:

    'סאי' – מעין קילשון יד בעל שלוש שיניים, שהאמצעית שבהן ארוכה.

    "סאי" (Sai)כלי נשק עשוי מתכת אשר שימש ככל הנראה ככלי חקלאות דמוי קלשון ששיניו הקיצוניות קוצרו.
    הסאי מוכר במספר וואריאציות: "מנג'י" (Manji), "מונטי" (Munti).
    כלי נשק זה ניתן גם לזריקה, עובדה המרחיבה את אפשרויות השימוש בו.
    בתקופות מסוימות שימש ה- "סאי" כוחות שיטור.

    'טונפה' – מעין אלה עם ידית נוספת ב-90 מעלות לגוף (כיום בשימוש משטרות רבות במערב).

    "טונפה" (Tunfa) כלי העשוי עץ ששימש בעבר כידית לכלי טחינה. לכלי מספר כינויים:
    Tonfa, Tunfa, Toifa, Tuifa, Tunkua
    עד ימינו אלה משמש כלי זה (בוואריאציות שונות) כוחות שיטור ברחבי העולם.

    'ג'ו' – מוט קצר.
    'בו' – מוט ארוך.

    בו" (BO)נקרא גם "קון" (KUN). עשוי מעץ חזק וגמיש. ה- "בו" שימש לצרכים שונים. יתרונו הגדול מצוי באורכו ועל כן משמש כלי זה ככלי הגנה גם לטווחים ארוכים. אורך ה- בו מותאם לגובה המשתמש. מקובל למדוד את ה- "בו" ביחידת המידה "שאקו" (Shaku) , כרגל אחת. ה-"בו" הסטנדרטי הינו "רוקו שאקו בו" (Roku Shaku Bo), כלומר כ- 6 "שאקו".

    יתרון נוסף לכלי היא היכולת להשתמש בשני קצותיו.
    על מנת לערוך סימולציות קרב משתמשים ב- "בו" העשוי מבמבוק "קומי-בו".

    "קאמה" (Kama)כלי חקלאות ששימש לקציר. זהו כלי דמוי מגל בעל ידית עץ ולהב מתכת חד דמוי סהר.

    "שוריצ'ין" (Suruchin)חבל או שרשרת מתכת ארוכה בעלת משקולות בקצותיה.

    רוב כלי הנשק האלו הם בעצם וריאציות על כלים חקלאיים, שהיו בשימוש באוקינאווה.

    בנוסף לקבודו לומדים הלוחמים במסלול ההכשרה להתמודד מול נשקים מודרניים חמים וקרים מאחר ואנו עלולים להתמודד עם כל נשק אלו.

    נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בכלי הנשק חמים וקרים הבאים:

    "סכין/דוקרן"-כלי נשק קר זמין ומסוכן ונפוץ מאוד בתקריות אלימות.

    "אקדח"-כלי נשק חם זמין ומסוכן ונפוץ מאוד בתקריות אלימות.

    "אגרופן"-כלי נשק קר זמין ומסוכן ונפוץ מאוד בתקריות אלימות.

    "אלות/מקלות רחוב"-כלי נשק קר זמין ומסוכן ונפוץ מאוד בתקריות אלימות.

    לוחמה מיוחדת –הגנה עצמית והתמודדות במצבי חירום.

    תוכנית ייחודית המלמדת דרכי התמודדות במצבי חירום,טכניקות מיוחדות להגנה עצמית.

    בתוכנית זו לומד הלוחם בתוכנית ההכשרה להגיב באופן החלטי, כאשר הוא משתמש בכל האמצעים העומדים ברשותו במצב חירום ובזמן אמת .

    דוגמאות קצרות להמחשה:

    • סקירת שטח ההליכה ואבחון הסביבה למניעת תקיפה בלתי צפויה.
    • לימוד שליטה והתגברות על פחדים, ניצול זמן התאוששות מהיר מרגע הכניסה למצב החירום ותגובה מהירה נבונה והחלטית עד נטרול סופי של התוקף.
    • שימוש באביזרים הנמצאים ברשותנו –מפתחות, חגורה, תיק, גיליון עיתון, כובע, חול, מטריה, בגד עליון (ז'קט), כלי כתיבה, סוגי אבקות למיניהם, מים חמים / קרים ועוד.
    • מתן תגובה להתקפה פתאומית בזמן חשיכה/אפלה (אימון בעניים סגורות).
    • מתן מענה להתקפות מחוץ ובתוך רכב –אימון למניעת חטיפה.
    • מתן מענה להתקפות חמושות באקדח, סכין, דוקרנים ושרשראות.
    • מתן מענה לתקיפה וניסיון אונס – ומתן סיוע ומניעה לנתקף ונטרול התוקף.
    • הגשת עזרה ראשונה עד הגעת כוחות ההצלה/סיוע.

    זהו רק חלק קצר מאוד שהבאנו בתור דוגמא קיימים עוד עשרות מקרים ודוגמאות למצבי חירום כל סעיף נלמד בקפידה רבה עם הרבה תרגול מעשי של כל המקרים שאנו עלולים להיתקל.

    לוחם ב אומנות לחימה יהודית מסורתית מאומן לפעול לפי מודל ה"עימות האלים" הכולל את השלבים הבאים:

    מודעות לסכנה – זיהוי בעיה – ניסיון מניעה – הימלטות – הגנה עצמית.

    תכונות אלה נלמדות בתורת אומנות לחימה יהודית מסורתית באופן מובנה המתאים ליכולת התפתחות האדם. בגיל הצעיר השיעורים עוסקים בהקניית כללי ה"עשה ואל תעשה" וביכולת של הילדים לדחות סיפוקים מידיים שלבים אלה מדגישים את יכולת ההגנה והתחמקות ממגע קשה.

    בהמשך לומדים הנערים להצליח להעריך מצבים וסיטואציות וזאת ע"י ניתוח מילולי של "מקרים ותגובות" של אירועים אמיתיים שהתרחשו בארץ ובעולם.

    הרמה הגבוהה מועברת לבוגרים ע"י תרגילי הדמיה (סימולציה) המתקיימים באמצעים מנטאליים של טכניקות דמיון מודרך.

    ברמה הפיזית מתנסים כולם בתרגילים כמו מסלול התקלות בו נדרש החניך לתפקד מול מצבים שאינם ידועים מראש ברמה הגבוהה ביותר של יכולת הערכת איומים וקבלת החלטות תחת לחץ. רמה זו הינה הרמה הקרובה ביותר אותה ניתן לדמות למציאות.

    השלבים המתקדמים ביותר מהווים רמה של קשב "כלל חושי" בו המתאמן רואה/אינו רואה, שומע, חש, מריח, מרגיש ומפתח יכולת של "אבחנה דקה", מנתח את המידע אותו קלט ומוציא לפועל תוכנית פעולה בהתאם.

    זוהי רמה של גמישות מחשבתית תפקודית עילאית המאפיינת את האדם מכל היצורים החיים על הארץ.

    זוהי הרמה אליה שואף ה"לוחם המיומן" בתוכנית ההכשרה.

    אומנות לחימה יהודית מסורתית ,פתחה / ומפתחת במהלכי מחקר יסודיים ומעמיקים אודות השימוש באומנויות הלחימה יחד עם לוחמה מיוחדת – הגנה עצמית והתמודדות במצבי חירום, המורכבת ממערכת סגנונות ייחודית של מספר סגנונות אומנויות לחימה ושימוש באביזרים הנמצאים ברשותנו המוכחים כיעילים והזמינים ביותר.

    אומנות לחימה יהודית מסורתית ,מספקת ללוחם במסלול ההכשרה שלו הגנה עצמית מאוזנת יעילה וחכמה,היוצרת את הליבה של כל אומנויות לחימה- גם נגד אלימות קיצונית כפי שהוצג בדוגמאות.

    התוכנית גם ניתנת כהדרכה נפרדת לכוחות הביטחון השונים.

    לוחמה מיוחדת – הגנה עצמית והתמודדות במצבי חירום

    אודות אומנות לחימה יהודית מסורתית

    חלק 6

    ג'ו ג'יטסו ברזילאי

    ג'ו ג'יטסו ברזילאי, או BJJ, היא אמנות לחימה וענף ספורט שפותחה בברזיל בידי משפחת גרייסי (Gracie). לוחמי ג'ו ג'יטסו ברזילאי מתמקדים בגראפלינג ולחימה על הקרקע, ומטרתם להגיע לעמדת שליטה ביריב ומשם להכניעו בעזרת בריחים או חניקות. בג'ו ג'יטסו ברזילאי, מנצל המתחרה את הטכניקה הנכונה ואת השימוש בתנופה ובמנוף, ופחות בכוחו.

    כיום, ג'ו ג'יטסו ברזילאי מהווה חלק בלתי נפרד מתחרויות הלחימה המשולבת (MMA) ויש אלפי מתחרים בענף זה בכל רחבי העולם. בשנים האחרונות הצטרפו ספורטאי הג'יו ג'יטסו הברזילאי להתאחדות הבינלאומית לג'יו ג'יטסו תחת השם NE-WAZA.

    היסטוריה

    ב-1915 הגיע לברזיל אומן הג'ודו והג'ו ג'וטסו מיטסוּיוֹ מַאֶדַה. מאדה היה אחד מחמשת מומחי הג'ודו שנשלחו על ידי ג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו, לתור את העולם ולהדגים את התורה החדשה. מאדה התחיל את נעוריו בקריירת סומו, אך לאחר ששמע על ההצלחה של מתאמנים האמנות החדשה ג'ודו מול אמני הג'ו ג'יטסו הקלאסי, החליט להמיר את אימוניו באימוני ג'ודו, והתחיל להתאמן תחת קאנו בבית הספר קודוקאן. מאדה עזב את יפן בשנת 1904 וביקר במספר מדינות בהן הדגים את אמנותו ואתגר מתאבקים, מתאגרפים ואמני לחימה אחרים לפני שהגיע לברזיל ב-14 בנובמבר 1914.

    גסטאו גרייסי, אביו של הליו גרייסי, היה שותף עסקי בקרקס מקומי בעיר בֶלֶם שבברזיל. בשנת 1916, קרקס איטלקי ארגנטינאי הרים מופע בקרקסו של גסטאו שבחלקו הופיע מאדה באחת ההדגמות שלו. ב1917 קרלוס גרייסי, הבן הבכור במשפחת גרייסי, צפה במאדה במופעו והחליט להתאמן בג'ודו. קרלוס התאמן אצל מאדה מספר שנים, ואף אימן את אחיו הקטנים.

    בגיל ארבע-עשרה, הליו גרייסי, הקטן באחים, עבר לגור עם אחיו הגדולים שחיו ואימנו בג'ודו בעיר בּוטאפוגו. הליו היה ילד חולני, ובהמלצת רופא, לא התאמן עם אחיו מכיוון שהיה בעל מבנה גוף שברירי, אך נהג לצפות בהם מתאמנים באופן קבוע. כשהתחיל להתאמן, גילה כי הוא אינו מסוגל לבצע מספר תרגילי ג'ודו, אז התאים אותם למבנה גופו הקטן ובכך התחיל לפתח את אמנותו הייחודית. בערוב ימיו הליו הגיע לדרוג דאן 6 בג'ודו.

    ב-1925 חזר לריו ופתח את אקדמית גרייסי הראשונה לג'ו ג'יטסו, תוך התאמתה למבנה הגופני קל המשקל האופייני למשפחתו, ואימוץ פילוסופיית חיים הכרוכה בתזונה טבעית בלבד, שנודעה בעתיד כ"דיאטת גרייסי". מתוך מטרה להוכיח את עליונות הג'ו ג'יטסו ולהפיץ את המסורת משפחתית, לחם קארלוס נגד מתאבקים גדולים בברזיל באותה התקופה וגם החל לנהל את הקריירה של אחיו. האחים לחמו נגד יריבים כבדים מהם בעשרים עד שלושים קילוגרם, ובמהרה זכו לאהדה והכרה לאומית בברזיל.

    על אף שג'ו-ג'יטסו ברזילאי מזוהה בעיקר עם משפחת גרייסי, ישנו עוד מקור להתפתחות האומנות. לויס פרנקה, גם הוא תלמיד של מאדה, אימן את אוסוולדו פאדה. פאדה ותלמידיו התפרסמו בעולם הג'ו-ג'יטסו בזכות בריחי הקרסוליים שלהם, ומורשתם מיוצגת היום על ידי בתי ספר שונים כדוגמת נובה יונאו ועוד.

    ג'ו ג'יטסו המשגשג הביא לנדידת ברזילאים רבים ממוצא יפני לריו דה ז'ניירו, אך, עם זאת, שמרה אקדמיית גרייסי על מעמדה בשוק הג'ו ג'יטסו בריו.

    שנים מאוחר יותר, גרסת הג'ו ג'יטסו שפותחה בידי האחים גרייסי זכתה לכינוי "Gracie Jiu-Jitsu" או "Brazilian Jiu-jitsu".

    התפשטות

    הג'ו ג'יטסו הברזילאי החל להתפרסם בעולם בעקבות תחרות הלחימה המשולבת: UFC- Ultimate Fighting Championship שהתקיימה בארצות הברית.

    בעולם אמנויות הלחימה היו רבים שרצו לקיים תחרות שתפגיש בין שיטות לחימה שונות, ובעזרת קרבות ביניהן יקבע מהי האומנות הטובה ביותר. התחרות המאורגנת הראשונה שהייתה כזו, הייתה "Vale Tudo" הברזילאית, שם לחמו בני משפחת גרייסי וניצחו פעמים רבות.

    בארצות הברית, חברו יחד ארט דייבי (Art Davie) ורוריון גרייסי כדי להקים תחרות שתהיה דומה באופייה ל-Vale Tudo – תחרות לחימה בעלת איסורים מינימליים. בשנת 1993 התקיימה התחרות הראשונה, שנקראה UFC. בתחרות הראשונה השתתפו אומני לחימה שונים: מתאגרפים, לוחמי קארטה, לוחמי סבאט, מתאבק סומו ואחיו הצעיר של רוריון, רויס גרייסי.

    גרייסי הביס יריבים כבדים וחזקים ממנו בהרבה, בעזרת לוחמת הקרקע הייחודית שאיש כמעט לא ידע עליה, ואיש לא ידע כיצד להתגונן מפניה. בעזרת ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ניצח רויס בUFC 1, UFC 2 ו-UFC 4. שלוש מתוך ארבע אליפויות הUFC הראשונות. ניצחונות אלה הקנו מקום קבוע לג'ו ג'יטסו הברזילאי בתחרויות לחימה. עם הזמן, הוקמו בתי ספר בארצות הברית שלימדו ג'ו ג'יטסו ברזילאי. ככל שהלוחמים העוסקים בג'ו ג'יטסו ברזילאי הפגינו את עליונותם בUFC, כך התפשטה הפופולריות של האומנות ברחבי העולם.

    הג'ו ג'וטסו הוא כיום ספורט הצומח במהירות הרבה ביותר בברזיל: כ-350,000 איש מתאמנים בשיטה ב-1500 מוסדות, וזאת רק בבירות המדינות בברזיל. התורה נלמדת גם במסגרת קורסי בחירה בחינוך גופני באוניברסיטאות בברזיל.

    החל מ-1996 מתקיים מונדיאל הג'ו ג'וטסו בריו דה ז'ניירו, וב-2006 עבר לקליפורניה. בישראל ישנם מועדוני ג'יו ג'יטסו ברזילאי בכרמיאל, נהריה, עכו, הרצליה, רעננה, תל אביב, פתח תקווה, רמת גן, בת ים, ירושלים, באר שבע ואשדוד. חלקם נציגים של אקדמיות מברזיל כמו גרייסי הומייטה ,רוייס גרייסי, רנזו גרייסי, אליאנס, בהרינג, אוסוואלדו אלווס, סטראוש, דה לה ריווה וג'ו מוריירה.

    עקרונות

    למרות שהג'ו ג'יטסו ברזילאי התפתח מהג'ודו ומהג'ו ג'וטסו היפני המסורתי, קיימים מספר הבדלים מהותיים בינו לבין שתי האמנויות האלה. המרכזי מביניהן הוא שההטלה היא רק אמצעי בג'ו ג'יטסו ברזילאי להביא לקרקע ולא יעד בפני עצמה.

    משפחת גרייסי עבדה לפי שני העקרונות האלו, ופיתחה אמנות שזכתה להצלחה רבה בקרבות עם נציגי שיטות אחרות.

    עמדות בסיסיות

    מאונט (Mount)– בעמדה זו, מתחרה אחד שוכב על גבו, בעוד המתחרה השני יושב על בטנו, כשברכיו צמודות לשני צדדיו של היריב שמתחתיו. עמדה זו נחשבת טובה במיוחד למתחרה הנמצא למעלה. המתחרה למעלה יכול לצאת למספר גדול של בריחים וחניקות, ובקרבות MMA זו עמדה נוחה מאוד להכות ממנה, בעוד שלמתחרה הנמצא למטה קשה מאוד להכות חזרה.

    גארד (Guard) – בעמדה זו מתחרה אחד שוכב על גבו, בעוד יריבו נמצא בין רגליו של המתמודד השוכב. ל"גארד" יש כמה וריאציות: גארד סגור, שבו מתמודד אחד סוגר את שתי רגליו מסביב ליריבו, גארד פתוח, שבו המתמודד שלמטה לא סוגר את רגליו, וגארד פרפר, שבו המתמודד ששוכב משחיל את כפות רגליו מתחת לירכיו של היריב. עמדת ה"גארד" היא עמדה הגנתית שמועילה למתמודד שלמטה להתגונן מבריחים וחניקות וממנה קל לו לתקוף את יריבו. ב קרב MMA המתמודד שלמטה צריך להזהר לא לפתוח מרחק מכיוון שראשו נח על המזרן ומכות שיונחתו עליו היו קשות פי כמה.

    חצי גארד (half-guard) – עמדה זו דומה מאוד לעמדת הגארד, אבל כאן המתמודד העליון הצליח לחלץ את אחת מרגליו מתוך אחיזתו של התחתון. בעמדה זו יכולות ההגנה של התחתון מצטמצמות, והוא צריך לדאוג באופן קבוע שיריבו לא יצליח לחלץ גם את רגלו השנייה ובכך להגיע למאונט מלא (צעד אשר נקרא לרוב "מעבר גארד"). מצד שני, יכולותיו של העליון לתקוף לא צומחות בהרבה. הוא עדיין מוגבל, ולרוב ינסה להשיג עמדה לפני שיתקוף. לתחתון נפתחת אופציה חדשה, הוא יכול לנסות ולהגיע לשליטת גב, עמדה יעילה בהרבה מהחצי גארד.

    שליטת צד (Side control או פשוט side)
    – בעמדה זו מתחרה אחד שוכב על גבו, בעוד היריב משעין את חזהו על החזה של המתמודד שעל גבו מן הצד. גם בעמדה זו יש יתרון משמעותי למתמודד שלמעלה, בין בMMA, שם הוא יכול להכות את היריב שלמטה בנוחות וביעילות, ובין בקרבות BJJ שם יש אפשרויות רבות להכנעה מלמעלה, בעוד היריב שלמטה יכול לכל היותר להתגונן. "שליטת צד" היא בדרך כלל עמדת מעבר בין ה"גארד" ל"מאונט", או עמדת מנוחה, אבל גם ממנה יש מספר טכניקות שניתן לבצע.

    שליטת גב או מאונט אחורי (Rear mount)– בעמדה זו מתמודד אחד נצמד לגב של השני ואוחז בו סביב מותניו ברגליו. עמדה זו ייחודית בכך ששני המתמודדים פונים לאותו כיוון. המתמודד האחורי בעמדה זו זוכה לשליטה רבה מאוד, והיא נחשבת לאחת העמדות המסוכנות ביותר מכיוון שהנשלט חשוף למספר רב של בריחים וחניקות, ויש לו יכולת תקיפה מינימלית.

    טכניקות הכנעה בסיסיות

    קרב ג'ו-ג'יטסו מסתיים או בהכנעה, או בסוף זמן והחלטת שופט. הכנעה היא כשאחד מהמתמודדים דופק פעמיים על המתמודד השני בכף ידו, ובכך מכיר בתבוסתו. ניתן להגיע להכנעה בג'ו-ג'יטסו על ידי בריח או על ידי חניקה.

    הבריח הוא הפעלה של מנוף על מפרק בגוף (כתף, מרפק, ברך, קרסול, שורש כף היד וכו'). בריחים על המפרקים הקטנים (בריחים אשר נהוגים באייקידו, ג'ו-ג'יטסו קלאסי, ותורת ההגנה העצמית של משפחת גרייסי) כגון פרקי האצבעות או הבהונות אסורים בקרב ג'ו-ג'יטסו ספורטיבי. בריחים מסבים כאב ומאלצים למוברח להיכנע או להסתכן בשבר. בנוסף קיימים בריחי לחץ (compression lock) שהם הפעלת לחץ על שריר או גיד של היריב באמצעות הפעלת כוח כנגד עצם.

    חניקות מתחלקות לשני סוגים, חניקות דם וחניקות גרוגרת. חניקת גרוגרת היא הסוג הפשוט יותר, אם כי הנפוץ פחות. בחניקת גרוגרת מתמודד אחד מפעיל לחץ על גרוגרתו של האחר ומאלץ אותו להכנע. חניקת דם, הסוג הנפוץ יותר של חניקה, היא הפעלת לחץ על העורקים התרדמניים של המתמודד אשר מאלצת אותו להיכנע, או להסתכן בעלפון.

    בריחים בסיסיים

    • בריח מרפק ישר – נקרא בג'ודו ג'וּג'י גאטַמֵה וידוע באנגלית בשם arm bar. בריח זה הוא אחד מהבריחים הנפוצים ביותר ואחד הטכניקות הראשונות שלוחם לומד. בבריח זה מתמודד אחד אוחז בין שורש כף היד למרפק היריב ומושך את יד היריב לבין רגליו כאשר רגל אחת נמצאת על הפנים של היריב ושניהּ על חזהו, ומפעיל כוח באמצעות האגן על מרפקו של יריבו בכיוון המנוגד לכיוון קיפולו של המרפק. לבריח זה מגוון וריאציות שונות כשהנפוצה מכולם היא "בריח יד ממאונט", אותה לומד כל לוחם בתחילת דרכו.
    • בריח כתף אחורי- ידוע גם בשם קימוּרַה – בבריח זה מתחרה אחד תופס ליריב את שורש כף היד, ואת ידו השנייה הוא מעביר מסביב למרפק של יריבו ותופס את ידו שלו (בעוד זו תופסת ביד היריב) בשורש כף היד. על ידי הישענות אחורה, מסובב המתחרה את הכתף של יריבו כנגד כיוון תנועתה הטבעי, וכך היריב חייב להיכנע – אחרת תשבר הזרוע או שהכתף תצא ממקומה (ראה פריקת כתף). הוא מקבל את שמו משמו של הג'ודוקא היפני מאסאהיקוֹ קימוּרה, אשר ביקר בברזיל בשנת 1951 והשתתף בטורניר מקומי בו הוא והליו גרייסי נפגשו בגמר הסופי, ולבסוף הכניע את גרייסי באמצעות בריח זה.
    • בריח כתף קדמי- ידוע גם כאמריקאנָה -בריח זה דומה מאוד לאחיו, הקימורה. בבריח זה המתמודד תופס ביד יריבו כאשר זו פונה כלפי המתמודד ומעביר את זרועו השנייה מאחורי מרפק יריבו, ואוחז בזרועו. על ידי תנועה סיבובית של פלג הגוף העליות של המתמודד, הוא מניע את כתף יריבו מחוץ לטווח תנועתה ומאלץ את יריבו להיכנע, או להסתכן בכתף פרוקה.

    חניקות בסיסיות

    • חניקה משולשת (triangle choke) – זו אחת מהחניקות היעילות והנפוצות ביותר, בגלל הפשטות היחסית של ביצועה, והמעבר הקל מה"גארד" אל החניקה. בחניקה זו המתחרה כורך את רגליו סביב צווארו של היריב, בעודו כולא את אחת מזרועותיו של יריבו בסמוך לצווארו. הרגל הצמודה לצוואר לוחצת על הצוואר מצד אחד, בעוד הרגל השנייה לוחצת את ידו וכתפו של המתחרה אל הצוואר מהצד השני. המתחרה חוסם כך את העורקים המובילים דם אל המוח, והיריב נאלץ להיכנע.
    • חניקה אחורית (rear naked choke) – חניקה שבה היוזם נמצא בעמדת "שליטת גב", כאשר רגליו של היוזם כרוכות סביב אגן היריב ומנטרלות את תנועתו. המתמודד השולט שולח ידו מסביב צווארו של יריבו, כאשר המרפק פונה ממנו והלאה, ומחביא את כף ידו בשקע המרפק של ידו השנייה. כף היד השנייה נשלחת אל מאחורי ראשו של היריב, על מנת לייצב אחיזה. כמו בחניקה המשולשת, גם כאן המטרה היא להאט את זרימת הדם העורקית המגיעה למוח באמצעות האמה והזרוע.
    • חניקת גי או חניקת חליפה (lapel choke) – הינה חניקה המשתמשת בדש הגי על מנת להפעיל לחץ על העורקים התרדמניים. ישנן מספר חניקות מהסוג הזה, ברובן משתמש המתמודד התוקף בדש החליפה להפעלת לחץ על ידיו, כך שבעצם פרקי ידיו או אגודליו מפעילים לחץ על העורקים. חניקות אלו אסורות בתחרויות בהן אין שימוש בגי.

יש לכם שאלות?

השאירו פרטים ונחזור אליכם

השאירו לנו את הפרטים הבאים

מבטיחים לחזור בהקדם:

קידום אתרים אורגני קידום אתרים אורגני